פסק-דין בתיק ע"פ 4471/03

השופטת ד' ביניש:

1.        בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים י' צבן וצ' זילברטל כנגד דעתו החולקת של השופט מ' דרורי ) הרשיע את המערער בע"פ 4562/03 (להלן: המערער ) בעבירה של נסיון לרצח לפי סעיף 305 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. בעקבות הרשעתו נגזר על המערער עונש של 6 שנות מאסר בפועל ו-12 חודשים מאסר על-תנאי לתקופה של שלוש שנים שלא יבצע עבירת אלימות (למעט תקיפה סתם). כמו כן, בית המשפט המחוזי הורה על הפעלת עונש של מאסר על-תנאי של 18 חודשים שהיה תלוי ועומד נגד המערער, שמתוכו ירוצו שישה חודשים בחופף ושנים עשר חודשים במצטבר לעונש המאסר בפועל שנגזר עליו בהליך דנן, כך שהמערער ירצה בסך הכל שבע שנות מאסר. המערער טוען כנגד הרשעתו בעבירות שיוחסו לו, ולחלופין כנגד חומרת העונש. בע"פ 4471/03 מערערת המדינה כנגד קולת העונש שהושת על המערער.

העובדות והתשתית הראייתית להרשעה

2.        העובדות שעליהן אין מחלוקת הן שביום 10.6.02 בסמוך לשעה 00:45 בלילה נדקר אדם בשם דוד חזן (להלן: חזן ) בחדר המדרגות של בית מגוריו ברחוב שמואל הנביא בירושלים. שני בני-אדם היו מעורבים בתקיפתו של חזן ודקרו אותו שתי דקירות בחזהו, שתי דקירות בבטנו ושתי דקירות בירכיו. הדוקרים נמלטו והותירו את חזן מתבוסס בדמו וזועק לעזרה. תושבים מהשכונה הבחינו בשתי דמויות נמלטות לכיוון שכונת רמת אשכול, אך לא היה בידם לזהותם. חזן נפצע בחזהו ובבטנו ונגרם לו קרע בכבד. בעקבות פציעות אלה אושפז חזן למשך כשבועיים בבית חולים. בסמוך לאחר אירוע הדקירה, בערך בשעה 01:00, אחד הדיירים המתגורר באותה כניסה לבניין שבו גר חזן הפנה את תשומת לב השוטרים לכך שהנורה בכניסה לחדר המדרגות אינה דולקת. זאת, על אף שהוא עצמו החליף את הנורה בנורה חדשה מספר ימים קודם לכן. הדייר הנ"ל ציין בפני השוטרים שכשחזר לביתו ביום האירוע, בערך בשעה 22:00, לא הבחין כי הנורה אינה דולקת. בעקבות דברים אלה, נטל אחד השוטרים רצועת ניילון, נעמד על קצות אצבעותיו, סובב את הנורה והיא נדלקה. הנורה נלקחה לבדיקה במעבדות המשטרה, ושם נמצאו עליה טביעות אצבעות של המערער. המערער נעצר כחשוד באירוע הדקירה רק כעבור כשלושה חודשים, ביום 4.9.02.

           חזן לא מסר פרטים מזהים ביחס לתוקפיו. לטענתו, שני האנשים שהיו מעורבים בתקיפתו היו רעולי פנים. חזן אף לא היה מעוניין להתלונן במשטרה; הוא הובא לעדות בבית המשפט כעד מטעם התביעה לאחר שהוצא נגדו צו הבאה, וסמוך לאחר תחילת עדותו הוכרז חזן עד עוין. הוא הכחיש קיומה של כל היכרות קודמת בינו לבין המערער או קיומו של סכסוך כלשהו בינו לבין המערער או בין קרוביו או מכריו לבין המערער. גם מתמליל שיחה שהתקיימה בין חזן לבין שוטר סמוי ששלחה המשטרה לחנותו בחודש ספטמבר 2002 על מנת לנסות לדובבו, לא עולה בבירור כי התקיים קשר כלשהו בין חזן לבין המערער. התביעה טענה בכתב האישום כי הרקע לאירוע הדקירה הינו קטטה אלימה שפרצה בין חזן ובנו לבין המערער ואנשים נוספים על רקע חשדו של חזן כי המערער ואחרים גנבו סחורה מקיוסק בבעלותו של חזן. זאת, על סמך רמזים מעורפלים בעניין זה שעלו לכאורה משיחתו של המערער עם השוטר הסמוי. אולם, במהלך הדיון בבית המשפט קמא הודיע בא-כוח המדינה לבית המשפט כי התברר שבחודש אוגוסט 2002, לאחר אירוע הדקירה ולפני השיחה שהתקיימה בין השוטר הסמוי לבין חזן, אירעה פריצה לקיוסק של חזן. לפיכך, התביעה לא טענה עוד שסכסוך כלשהו בין המערער לבין חזן הוא שעמד ברקע אירוע הדקירה.

           משלא הוכח קיומו של מניע אצל המערער לפגוע בחזן, הראיה הנסיבתית הקושרת בין המערער למעשה הדקירה נותרה טביעות אצבעותיו שנתגלו על הנורה בכניסה לבניין. 

גרסת המערער

3.        ביום מעצרו אמר המערער לחוקריו כי אינו מכיר את חזן ובתשובה לשאלה האם ביקר או עבר ליד הבניין שבו אירע מקרה הדקירה ענה כי אינו יודע היכן נמצא בניין זה. המערער אף לא השמיע כל גרסה בתגובה לטענה שטביעות אצבעותיו נמצאו על מנורת הכניסה לחדר המדרגות של הבניין הנ"ל. רק כעבור מספר ימים ממעצרו השמיע המערער הסבר להימצאות טביעות אצבעותיו על הנורה וכך אמר:

"הסיבה להימצאות טביעות אצבע שלי בבניין בשמואל הנביא לא יודע איזה מספר או איזה כניסה, אני יכול להצביע על הבנין אבל הכתובת אני לא יודע, אני לפני שלושה או ארבעה חודשים להערכתי, לא יכול להגיד בדיוק, עברתי באזור עם אופנוע שלא היה שלי. ראיתי אותו עזוב באזור מפעלים בהר חוצבים והסויץ שלו היה שבור ואז לקחתי אותו ללא רשות של אף אחד ונהגתי בו לכיוון שמואל הנביא וזה היה בחושך לא זוכר בדיוק את השעה. הגעתי לצומת בר אילן ראיתי ניידת מרחוק ושמעתי את האזעקה שלה. פחדתי וחשבתי שבאים עלי. לא רצית להסתבך ועזבתי את האופנוע במקום כמו חנייה באזור שמואל הנביא. נכנסתי לבניין בשמואל הנביא וסובבתי את המנורה שלא ידליקו השוטרים את האור והתחבאתי בבניין בכניסה לבניין והייתי שם בערך עשר דקות ואם אני לא טועה אני זוכר שסובבתי את המנורה בחזרה על מנת שתידלק. אחרי שראיתי שאין משטרה הלכתי ולא ידעתי אם בכלל רדפו אחרי".

(ת/5, עמ' 1, ש' 10 - 22, כמצוטט בהכרעת הדין בעמ' 117 - 118).

           על גרסתו זו חזר המערער בעדותו בבית המשפט.

פסק-דינו של בית המשפט המחוזי

4.        כאמור, בית המשפט המחוזי החליט, בדעת רוב, להרשיע את המערער בעבירה של נסיון לרצח. שלושת שופטי ההרכב דחו את הסברו להימצאות טביעות אצבעותיו על הנורה כבלתי סביר, ודחו את גרסתו כבלתי אמינה. בית המשפט קמא ערך ביקור במקום האירוע ובסביבתו, ושם נבחנה גרסתו של המערער לפרטיה בהתאם למצב בשטח. בית המשפט קמא התרשם כי גרסתו של המערער אינה הגיונית נוכח המציאות בזירת האירוע ובסביבתה. כך נאמר בהכרעת הדין מפי השופט צבן:

"הנאשם נתקל במקרה בשעת לילה בקטנוע עם מתנע שבור ומתניע עם 'חתיכת קרש'. לאחר נסיעה של מספר דקות, הוא שומע מרחוק סירנה של משטרה ורוצה להימלט. הוא חוצה הרמזור ברח' שמואל הנביא פינת בר אילן ומיד פונה שמאלה. בעדותו בבית המשפט אמר שהפניה שמאלה לתוך החניה שם השאיר הקטנוע היתה 'בלי בעיות' (עמ' 85). אולם, יש במקום אי תנועה המפריד לגמרי בין המסלולים. כאשר הדבר הסתבר לנאשם הוא אומר כי אי התנועה הינו כמו 'מדרכה כזאת' (עמ' 86). בביקור שערכנו במקום הסתבר כי יש הפרשי גובה של כ- 50-60 ס"מ בין שני מסלולי הנסיעה, ועל מנת לחצות שמאלה על הנאשם היה לרדת בשיפוע מסוכן, אותו לא הזכיר כלל. לנאשם לא היה הסבר סביר מדוע לא המשיך להימלט על הקטנוע הקל והנייד בין בנייני שמואל הנביא, מקום אליו תתקשה להגיע ניידת משטרה, הצריכה לעשות סיבוב גדול בהמשך הרחוב. בביקור במקום נוכחנו כי באזור יש כניסות נוספות, חצרות ופינות מסתור בכיווני נסיעה או הליכה אחרים. אין לנאשם הסבר כיצד זה הבחין בחושך דווקא בנורה הכבויה באותה מבואה, מדוע לא הסתתר במקום אחר ממנו ניתן להימלט, ומדוע טרח, לדבריו, להבריג הנורה בחזרה למקומה בטרם עזב את המקום. בגרסת הנאשם סתירה ברורה בדרך שנסע, חצה את אי התנועה ונכנס לתוך השכונה, וכן שילוב של מקריות וחוסר הגיון...".

(עמ' 119-120 להכרעת הדין).

גם שופט המיעוט, השופט דרורי, הסכים לדברים אלה וציין כי גרסת המערער אינה מתקבלת על הדעת וכי סיפור גניבת האופנוע "לא היה ולא נברא" (עמ' 160 להכרעת הדין).

           שופטי הרוב הדגישו שעובדת היות הנורה חפץ נייח, ששימש בהקלת ביצוע העבירה על ידי ניתוק הנורה באמצעות סיבובה עובר לאירוע (עובדה הנלמדת מעדויותיהם של דיירים בבניין כי הנורה דלקה זמן קצר קודם לכן), קושרת את המערער לאירוע הדקירה. השופט דרורי, בדעת מיעוט, סבר כי על אף שהגרסה שהשמיע המערער הינה מופרכת מיסודה, נותר ספק סביר בדבר קיומה של זיקה הכרחית בין סיבוב הנורה לבין ביצוע העבירה. שופטי הרוב, לעומת זאת, פסלו כל תרחיש לפיו סיבוב הנורה לא היה קשור למעשה העבירה כבלתי סביר בנסיבות העניין. לדעתם, אף אם המערער התבקש על ידי מי שדקר את חזן לנתק את הנורה, אך לא נטל חלק בדקירות, הרי שהימצאותו במקום באותה עת ומעשהו שנועד להקל על הביצוע מובילים למסקנה שיש לראות בו מבצע בצוותא של העבירה. כמו כן, בניגוד לשופט שנותר בדעת המיעוט, דחו שופטי הרוב כבלתי סביר תרחיש לפיו המערער נשלח על ידי אחרים לסובב את הנורה לפני הגיעם של מבצעי העבירה בלא שידע לאיזו מטרה נדרש מעשה זה.

           יש לציין, כי גרסתו של המערער נדחתה לא רק בשל העדר סבירותה, אלא גם בשל כך שהמערער כבש את גרסתו, באופן שיש בו כדי לפגום במהימנותה. בהכרעת הדין קבע בית המשפט קמא כי המערער לא מסר כל גרסה המסבירה את הימצאות טביעות אצבעותיו על הנורה על אף שנשאל על כך עם תחילת חקירתו. המערער השמיע את הגרסה הנ"ל רק לאחר שעורך-דינו אמר לו כי עליו ליתן הסבר סביר להימצאות טביעת אצבעו על הנורה. בית המשפט קמא דחה את ההסבר שנתן המערער לכבישת גרסתו לפיו חשש מהפללתו בשל גניבת האופנוע, מאחר שחוקרי המשטרה מסרו במפורש למערער בפתח חקירתו על הימצאות טביעת אצבעו על הנורה באופן הקושר אותו למעשה הדקירה שבוצע בחזן. המערער ידע, אפוא, כי ראיה זו מסבכת אותו בעבירה חמורה מאשר גניבת האופנוע, ועל כן אין כל הגיון בכבישת הגרסה שלכל היותר יכולה היתה לגרום להרשעתו בעבירה קלה יותר.

           בית המשפט קמא הסיק, אפוא, כי המערער נכח בזירת האירוע בעת ביצוע העבירה וניתק את הנורה שבכניסה לחדר המדרגות על-מנת להקל על ביצועה, ולפיכך יש להרשיעו כמי שהיה שותף לביצוע דקירתו של חזן. נוכח מסקנה זו נפנה בית המשפט קמא לבחון האם ניתן להרשיע את המערער בעבירה של נסיון לרצח. השופטים צבן וזילברטל סברו כי הוכחה הכוונה להמית כנדרש לצורך הרשעה בעבירה זו. ריבוי הדקירות בגופו של חזן, שחלקן היו עמוקות, הצביע, לדעת שופטי הרוב, על כוונת קטילה, ועל כן יש בסיס להרשעתו של המערער בעבירה של נסיון לרצח. לעומתם, השופט דרורי סבר כי יש ספק ביחס שבין נוכחותו של המערער בזירת העבירה למעורבותו בעבירה, ומכל מקום סבר כי אף אם המערער היה שותף בדרך כלשהי לדקירות, הרי שלא הוכחה כוונת קטילה מאחר שהתביעה לא הציגה ראיה רפואית לכך שהדקירות היו בעלות פוטנציאל להמית את חזן. לפיכך, לשיטתו, נותר לפחות ספק סביר בשאלה זו.